ברוך השם, זיכני הבורא בבנים טובים ומוצלחים. "כשתילי זיתים סביב לשולחנך". ממש נחת, אין מה לומר. אבל יוסי, יוסי שלי הוא תמיד היה המובחר שבחבורה. לאורך כל חייו, החל משנות הילדות, תמיד היה האהוד והמוצלח, בעל מידות תרומיות, רודף צדקה וחסד, למדן ושקדן. כן, זהו יוסי שלנו, יוסי שלי. אף אחד לא היה יכול לשער שהוא יגיע לגילו, ועוד טרם הקים בית נאמן בישראל. אולי יש שיגידו שגיל 24 זה לא כל כך נורא, אבל בחוג ובקהילה שלנו זה כבר נחשב בהחלט כגיל מופלג. שנים של תפילות, שנים של סגולות, תחינות ובקשות. האמת היא שכבר הרגשתי די מיואש, ואף מתוסכל. לפני כמה חודשים, שמעתי על הקו הנפלא "קול תודה". התחברתי מייד. השיעורים, הסיפורים, ואפילו השירים, היו הם כמו מים קרים לנפש צמאה. אבל – כשהגעתי לשלב שהבנתי שאני חייב גם ליישם את מה שאני שומע – זה כבר היה הרבה יותר קשה. הבטחתי לעצמי שאמצא זמן ביום בו אני רק אומר תודה באופן קבוע. זה לא היה פשוט בכלל. ועד שהצלחתי באמת להושיב את עצמי, לפחות לדקה אחת, מילות התודה בקושי יצאו. התעקשתי והמשכתי. ב"ה מיום ליום ראיתי שיפור ניכר. המילים החלו לצאת יותר ויותר בקלות. ואז החלטתי גם להודות על הקושי. על השידוך המתעכב, על הכאב, וגם על התסכול: "בורא עולם, בעיניי הבשריות זה קשה וכואב לראות כך את בני שסובל, אך אם זהו רצונך – אני מקבל באהבה ואף מודה לך באמונה שלמה!" אולי לא תאמינו, אבל מילים אלו שבתחילה הגיעו מהפה ולחוץ, הפכו עד מהרה להודיה נרגשת מלאת קבלה ואמונה. ההודיה חדרה ללבי והפכה כמעט לטבע שני בחיי ובביתי. התהלכתי כממתיק סוד, ניסיתי לסחוף ולשכנע את כל מי שרק הסכים להקשיב עד כמה טוב להודות, ועד כמה ההודיה לה' משנה את החיים מן הקצה אל הקצה. כמו שאומרים, הקב"ה "לא נשאר חייב". אספר לכם מה קרה כ-3 חודשים לאחר שהתחלתי להתחזק בתודה. היה ערב ראש חודש תמוז, והחלטתי לנסוע לקברי צדיקים לשפוך תפילותיי. היה זה יום חם מאוד. מייד כשעליתי על האוטובוס הממוזג ומצאתי מקום ישיבה, הודיתי לה' בשמחה: "תודה שזיכית אותי לצאת לקברי הצדיקים, תודה שמצאתי מקום נוח ליד החלון, תודה על המזגן המחייה נפשות" וכו' וכו'. גם אצל קברי הצדיקים הפתעתי את עצמי עד מאוד. במקום לשפוך ליבי בדמעות שליש, כמו שתמיד הייתי נוהג, יצאו ממני קודם כל שבחים והודאות נרגשות להקב"ה על החיים הנפלאים שזיכני, ורק לאחר מכן הוספתי את בקשותיי, ובפרט את הבקשה הגדולה מכל: שנראה סוף סוף בישועתו של בני היקר. והנה – קצת אחרי מירון, האוטובוס שלנו, שהיה מלא עד אפס מקום (כולל אנשים שעמדו כל הדרך) – החל לקרטע ולהאט עד עצירה מוחלטת בצידי הכביש. כן, האוטובוס שבק חיים. ואנחנו, עשרות האנשים האומללים, נשים גברים וטף, עומדים תחת השמש הקופחת בחום מחניק, ומצפים לישועה. ישתבח שמו, זיכני ה' ולא אבדתי עשתונותיי. מייד ניסיתי למלמל לעצמי שירי הודיה ואמונה, מהולים בהודיה על העתיד: "תודה ה' שבמהרה יבוא אוטובוס חילופי לקחת אותנו, תודה כי אתה בוודאי רוצה להגדיל את שכרנו ולקרב ישועתנו…" האוטובוס החלופי הגיע אחרי כמעט חצי שעה, שנראתה כמו נצח בעיני כולנו. אני, בתומי, עליתי על האוטובוס החדש והתקרבתי למקום מושבי הקודם, במחשבה ברורה שבוודאי זהו מקומי אף עתה, לאחר חילוף האוטובוסים. אך, מה רבה היתה הפתעתי, כשאברך צעיר )שעד עתה עמד בנסיעה(, תפס את מקומי בלי אומר ודברים. באופן 'טבעי', כמו שאני מכיר את עצמי, הייתי מייד כועס וקוצף על אותו יהודי: "כיצד מעז הוא כך לתפוס את מקומי ולאלץ אותי לעמוד במקומו?!". אך כאן ציפתה לי ההפתעה הגדולה של הטיול: כנראה שבגלל שהייתי שרוי ברוח של הודיה לפני שעליתי לאוטובוס – ההודיה כמו הגנה עליי והצילה אותי. במצב רוח מרומם חייכתי לעבר אותו אברך, והמשכתי הלאה אל בטן האוטובוס בלי לומר מילה. הייתי המום מעצמי. כן, תודה להשם, בזכות ההודיה זכיתי לוותר! בואו ושמעו את המשך הסיפור, שהיה מדהים לא פחות. בעוד אני ממשיך אל עומק האוטובוס, סורק במבטי אם אולי במקרה נשאר איזה מקום פנוי, ולא אאלץ לעמוד כל הנסיעה – הנה אני רואה מקום ריק ממש בסוף האוטובוס. כשאני מתקדם ותופס את המקום, אני מבחין שלידי יושב יהודי מבוגר, ומאיר פנים במיוחד. הוא פצח איתי בשיחה חברית מתעניינת, ובמהרה שיתפנו זה את זה בסיבת נסיעתנו. הוא סיפר שיש לו אחיינית שמצפה מזה כבר לשידוך, ואני – סיפרתי לו על יוסי שלי… כן, כן, כבר ניחשתם את ההמשך? ניחשתם נכון. פנינו לשדכן שתיווך בין הצדדים, ומפה לשם, אותה אחיינית היא היום כלתנו הטריה. "מה רבו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך…" תודה לה' על ישועתנו השלמה והמופלאה. אני חושב שאפשר ללמוד מסיפורי זה מהו כוח ההודיה לה' לשנות ולשפר את חיי האדם, ולהרעיף עליו שפע ישועות. וכן, כמה אוהב ה' את הויתור והשלום בין אדם לחברו, שכן אלמלא הוויתור לא היה הכל מתגלגל כפי שהתגלגל…
