"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי"
ואפשר ללמוד מפסוק זה דרך נפלאה בעבודת ה'. כתוב בספר "חרדים" שתיכף בהתעורר האדם משנתו צריך לקבל על עצמו עול מצוות [כיון שהכל הולך אחר ההתחלה ואם בתחילת היום האדם חושב על עבודת השם, הרי זה נותן לו כח לכל היום. ולכן מובא בשם הזוהר שכשאדם קם משנתו יאמר "יהי רצון מלפניך, שיהיה ליבי נכון ומסור בידי שלא אכעוס היום ושלא אכעיסך" וכן מובא בסידורים שמיד כשאדם קם יאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקים וכו'" לפני שנוטל את ידיו.] וכל מצוות התורה מחולקים לשניים, מצות עשה, ומצות לא תעשה. ובשתי הדברות הראשונות ששמענו מפי הגבורה שהם "אנכי ה'" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" נכללים כל תרי"ג מצוות שבתורה. בדברה ראשונה "אנכי ה' אלוקיך", נכללים כל מצות עשה. ובדברה השניה "לא יהיה לך" וכו', נכללים כל מצות לא תעשה.
והנה המצווה הראשונה מהדיברות היא -להאמין במציאותו של ה' יתברך שמו, ושה' יתברך עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים. ומצות "לא יהיה לך" -להאמין שהקב"ה יחיד ומיוחד ואין אחר זולתו.
וכל זה מרומז בפסוק לעיל. "וייקץ יעקב משנתו" תיכף אמר – אכן אמת הוא שיש ה', היינו, שאני מאמין במציאות אלוקי השי"ת. "במקום הזה" פירושו – שכבודו מלא כל הארץ אפילו במקום הזה במדבר שומם, כי אין בכל העולם מקום פנוי ממנו יתברך. "ואנכי לא" היינו התרי"ג מצוות שנכללים בדיבור "אנכי". ובדיבור "לא" ידעתי – ידעתי, יודע אנכי ואני מקבל עלי לקיימם.
דבר נוסף למדנו מפסוק זה, יעקב אבינו קיבל בחלום במחזה הסולם מספר ברכות: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" =ברכת ירושת הארץ, ונחלה ללא מצרים.
"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" =ברכת ריבוי הבנים.
"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" =שמירה ממרום.
ואעפ"כ כשקם משנתו וידע שישן במקום המקדש אמר "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" פירש רש"י שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה. ואינו מובן, הלא אילו ידע ולא היה ישן, הרי היה מפסיד את כל ההבטחות שקיבל והיה מפסיד את כל מחזה הנבואה? והתשובה היא, שאם רצון ה' לתת ברכות, ייתן בהיתר ולא באיסור שאין המטרה מקדשת את האמצעים.
ומכאן למדנו שאין לאדם לעבור על הלכה אף אם הוא חושב שעי"ז יקבל דברים גדולים.
וכן מצינו אצל תמר כשהייתה מעוברת מיהודה צפתה ברוח הקודש שממנה ומיהודה תצא שושלת בן דוד עד מלך המשיח "והָיְתָה מְטַפַּחַת עַל כְּרֵסָהּ וְאוֹמֶרֶת מְלָכִים אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, גּוֹאֲלִים אֲנִי מְעֻבֶּרֶת" [מדרש רבה וישב]. וכשנגזר עליה "הוציאוה ותשרף" אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר". וקשה, נכון שהלבנת פנים היא ביהרג ואל יעבור, אבל מה יהיה על המלכים והגואלים? והתשובה היא, שהגאולה היא עניינו של הקב"ה, ועלינו מוטל שלא להלבין פני חברינו.
אחד ניסה לסנגר לפני הרב מבריסק ע"ז שעלו המונים לארץ ישראל והעבירו אותם על דתם, שהכל שווה בשביל "אתחלתא דגאולה". ענה לו האב מבריסק ואמר, שום דבר אינו כדאי, ולא רק בשביל אתחלתא דגאולה, אלא אפילו בשביל סוף הגאולה ממש, שיעבירו מעם ישראל על דתם…
