כל פרשה מפרשיות התורה היא מחולקת לפרשיות קטנות פרשה סתומה ופרשה פתוחה, וכידוע התורה נתנה בצורה זו כדי לתת למשה רבינו הפסק שיוכל להתבונן בין פרשה לפרשה.
אמנם פרשת ויצא כולה פרשה אחת ואין בה פרשיות כלל לא סתומה ולא פתוחה, והשאלה היא מה שונה בפרשת ויצא משאר הפרשיות. מתרץ בפרוש בעלי התוספות על התורה שהטעם לדבר הוא מפני שהייתה בריחת יעקוב מעשיו אחיו בחשאי.
והסבר הדבר הוא שמפרשת ויצא עד פרשת ויחי התורה מספרת לנו על הצרות שיעקוב אבינו ע"ה עבר בתחילה ברח מעשיו אח"כ עם לבן הרמאי ואח"כ שוב עם עשיו עם דינה עם מכירת יוסף וכשרואים כל מקרה בפני עצמו לא מובנת המטרה אמנם כבר אמרו לנו חז"ל שהמטרה הייתה להמליך את יוסף. וכן כתב הגר"א באיגרת לבניו למחר תבכה מאשר היום תצחק ולמחר תצחק מאשר היום תבכה. שלפעמים יש מקרים שאדם מצטער מהם מאוד ולבסוף מתגלה לו שהדבר היה רק לטובתנו. ולכן פרשת ויצא אין בה פרשיות לומר לנו שלא נסתכל על מקרה בפני עצמו אלא כל המקרים הם רצף אחד שהוא לטובתנו.
וכמו שראינו בגמרא שאחד מגדולי התנאים נקרא בשם נחום איש גם זו שעל כל מקרה היה אומר גם זו לטובה אף שבמבט ראשון היה נראה שהוא לרעתנו וכמו שמצינו בגמרא בברכות דף ס ע"ב בתלמידו ר"ע שהיה אומר כל מה שהקב"ה עושה לטובה עושה. ומספרת הגמרא שר"ע היה הולך בדרך והגיע לעיר ובקש מהם שיארחו אותו ולא רצו לתת לו להכנס אמר כל מה שעושה השם לטובה הלך ולן בשדה והיה עמו תרנגול חמור ונר הרוח כבתה את הנר אריה אכל את החמור וחתול אכל את התרנגול ואמר הכל לטובה, באותו לילה שהגיע לעיר באו חיילים ושבו את כל העיר ואמר להם ר"ע לבני ביתו הנה ראינו שכל מה שעושה הקב"ה לטובה ומבאר רש"י שאם היה הנר דולק היו רואים אותו ואם היה החמור או התרנגול עושים רעש היו מרגישים.
וכך כל אדם צריך להאמין שכל מה שהקב"ה עושה עמו הוא לטובה.
