ויעש נח ככל אשר ציוהו ה'"
כתב רש"י "ויעש נח זה ביאתו לתיבה פרוש שמה שכתוב בתורה שנח עשה ככל אשר ציוהו השם – שנכנס לתיבה ע"פ ציווי ה'.
ומקשה על זה האור החיים הקדוש, והרי מקרא מלא הוא "ויבא נח אל התיבה" וכן "בעצם היום הזה בא נח" א"כ מה היה צריך להשמיע לנו בזה שנח עשה ככל אשר ציוהו הרי זה כתוב מפורש?!
ולכן מבאר האור החיים הק' שכוונת הכתוב היא, שנח עשה את מה שציוה אותו השם בפסוק ב' ו-ג' "מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו" וכן "גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה" והיה צריך הכתוב להשמיע לנו שנח עשה כן והכניס לתיבה שבעה מהבהמה הטהורה ושבעה מהעוף הטהור כיון שבהמשך הפסוקים כתוב "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו אל התיבה וכו' מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וכו' שניים שניים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה" לכאורה זה לא כמו שצוהו השם שהרי מפסוקים אלו משמע שבאו אל התיבה שנים שנים מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה? לכן באה התורה ואומרת "ויעש נח ככל אשר ציוהו השם" דהיינו שהכניס לתיבה שניים מהבהמה הלא טהורה ושבעה מהבהמה הטהורה. ומה שכתוב "שניים שניים באו אל נח אל התיבה"? פירושו, כי מה שהוא לקיום המין האנושי שהם שניים זכר ונקבה הביא ה' עד התיבה ונח קיבל אותם. אבל תשלום השבעה נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוהו ה' שמה שאינו לקיום המין האנושי הוא יטרח בשלו ולא יטרחו מהשמים.
ולפי"ז יוצא שהגיעו לתיבה מאליהם זכר ונקבה מכל סוגי הבהמות והעופות ונח היה צריך לטרוח ולהביא עוד 5 מכל סוג מהבהמות והעופות הטהורות, וזה למדנו מדיוק הפסוקים שפעם כתוב "באו" משמע מאליהם ופעם כתוב "תיקח לך" שהוא הביא אותם לתיבה, מכאן למדנו שמתוך ארבעה עשר בהמות שהיו צריכים להיות בתיבה זוג אחד של זכר ונקבה שהיו לתועלת המשך הבריאה הקב"ה בעצמו דאג שהם יגיעו לתיבה, ואילו שאר הבהמות שהיו להשלמת ארבע עשרה בהמות, אותם נח בעצמו היה צריך לדאוג שיבואו לתיבה.
מכאן למדנו את הסוד הנפלא שלימדו אותנו חכמינו ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" דהיינו, שכל מה שאדם צריך לקיימו הוא מקבל אם ע"י שיעשה השתדלות ופעמים אף ללא השתדלות כלל מצדו. אבל מה שנוגע ליראת שמים, מה שנוגע לרוחינו, אין דבר שיגיע מאליו ללא השתדלות וטורח כי לכן נברא האדם, "לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון" {מס"י א'} וזה הוא מה שאמרו חכמינו "יגעת ומצאת תאמין לא יגעת ומצאת אל תאמין". אבל בענייני עוה"ז אומר דוד המלך ע"ה "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי".
מספרים שפעם איחר רבי ישראל מסלנטר לשיעור יצאו לחפשו וראו אותו שמדבר עם אישה צעירה על שפת הנחל, וכשחקרו בדבר נודע להם כשרבי ישראל בא לעבור את הנחל בדרכו לבית המדרש ראה אישה מבוהלת שרצה אל הנחל… הוא עצר בעדה ושאלה לסיבת ריצתה התחילה לתנות לפניו את מרי שיחה ויגון ליבה ואמרה לפני זמן קצר חלו ילדיה ובמשך ימים אחדים מתו, ובעלה מרוב צער נפל למשכב ואינו יכול לעבוד, הם נאלצו להשכיר את הסוס שהיה להם ובזה התפרנסו בדוחק, וכעת גם הסוס מת… ולכן מרוב יאוש החליטה להשליך עצמה לנחל…
ורבי ישראל הרגיע אותה שה' יכול למלא חסרונה שהרי היא עדיין צעירה ובעוד שנה יהיה לה ילד אחר ובעלה יבריא וימשיך בעבודתו, ובקשר לסוס הוא ישלח לה כסף לקנות סוס אחר…
נתפייסה האישה וחזרה לביתה וכעבור שנה קיבל רבי ישראל הזמנה להשתתף בברית לבנה שנולד.
