"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה"
מהי השמחה האמיתית? הרב דסלר כתב וזו לשונו: 'בטובו יתברך בבוראו אותנו בצלמו שם בנו מעין שמחה זו – שמחת ההוויה – שמחת השלימות נמצא שהאדם המעולה – הנותן האמיתי – דומה לקונו בעניין עיקרי זה שמקור חסדיו הוא מעין שמחה של מעלה
נבאר דבריו. הקב"ה ברא את העולם במידת החסד שנאמר (תהילים פט' ג'): "עוֹלם חסד יבנה". ובנתינה האין סופית של הבורא יתברך נוצרת שמחה אמיתית של נתינה, וגם האדם שנברא בצלמו של הקב"ה כשהוא בנתינה הוא בשיא השמחה.
הרב המשיך וכתב: 'יש ששמח במצווה משום "שהשיג" מצוה. ויש ששמח במצווה עצמה. וכן בתלמוד תורה יש שמרגיש עונג גדול בתורה עצמה, כל אלה מעין שמחה של מעלה הם.
כלומר, יש אדם ששמח שיש לו עוד מצוה, אבל ישנה מדרגה אחרת שהוא שמח במצווה עצמה. אנו פוגשים זאת למשל בישיבה בסוכה בנטילת לולב ומיניו, שאנו שמחים בעצם המצווה.
ומהו המדד אם למצוות שאנו עושים יש להם מציאות אמיתית )הכוונה הפנמה והשפעה עלינו(? הרב כתב: 'כי האות לזה הוא "שמחה של מצוה". ונאמר: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה " כי עבודה בלי שמחה – בלי לב – אינה עבודה. יסתכל האדם בכמות ואיכות שמחתו במצות ויעריכה לעומת שמחתו במילוי שאיפותיו וידע ברור את מדרגתו'. ע"כ.
ניתן דוגמא: אדם שתכנן לשפץ את המטבח בביתו, אחרי כל העמל הטורח והיגיעה, המטבח נוצץ ומבריק, איזו הרגשת שמחה נפלאה יש לאדם זה שמילא את שאיפותיו. האם אותה שמחה אנו מרגישים לאחר ברכת המזון? אבל לעומת זאת במצות כגון סוכה לימוד תורה וכד' אנו מרגישים שמחה שאפילו עוברת את שמחת מילוי שאיפותינו.
והרב כתב עוד על הפסוקים: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה … וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ ". מקשים העולם וכי הגלות באה רק משום חסרון שמחה? וכתב בשם הרש"ז זצ"ל שני דוגמאות בענין זה:
אדם ששאל חפץ לא ישמח בו כמו שרכש אותו לעצמו לגמרי, והנה כל העולם הזה שאול הוא אצל האדם, וגם הוא שאלה שזמנה בכל יום, ואף על פי כן אדם שמח כל כך בעולם הזה.
לעומת זאת במצוה שהיא קנין לעד ולעולמי עולמים, לא ישמח? זה לאות שלא קנה כלום ולא עשה מצוה כלל.
דוגמא נוספת באדם זקן עייף ויגע שימצאו לו תרופה, סם שיחזיר אותו לנעוריו, הלא ישמח שמחה אין קץ. והאדם השרוי בתרדמה של שטות עייפות ויגיעה ברוחניות – והמצווה משפיעה לו שפע חדש של חיות, לא ישמח? זה מוכיח שלא קיבל שפע חדש – לא עשה מצוה כלל. העובד בלי שמחה לא את ה' יתברך הוא עובד כי אם את עצמו.
נמצאנו למדים שהשמחה האמיתית היא עצם עשיית המצוה והשפע הרוחני שהאדם מקבל וממלא אותו ומשפיע לו שפע של חיים חדשים.
