"איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).
מדוע כופלת התורה ואומרת "ידר נדר" ו"השבע שבעה"?
יש לתרץ, שמדובר בשני סוגי נדרים שונים – נדרי הבאי ונדרי מצוה. נדרי הבאי הם נדרים שנודר אדם על דברי הבל. כגון, אדם קופץ ונשבע לאחיו, ששוב לא ייכנס לביתו לעולם. ולמה? כי פעם אשתו של האח דיברה לא מספיק יפה אל אשתו של אותו אדם. על נדרי הבאי יכול אדם לעשות התרת נדרים. נדרי מצוה הם נדרים שנודר בהם האדם לעשות דבר מצוה שאינו מחויב בו. על נדרי מצוה נאמר "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
דוד המלך אומר בתהילים: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" (תהילים קיט, קו).
כדי לזרז עצמו לקיים את התורה ולעסוק בה יומם וליל, נשבע דוד המלך על כך, ואכן קיים את שבועתו. דוד היה מלך על כל ישראל, וכל ענייני המלכות היו מוטלים עליו. היה עליו לדאוג לכל צרכי העם ולהילחם מלחמות ה'. כיצד יכול היה, אפוא, ללמוד תורה?
אלא, מאחר ונשבע שישב ויעסוק בתורה, והיה נחוש ביותר בדעתו לעשות כן – התקיים בו מאמר חז"ל (ברכות לה ע"ב): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים". היה דוד המלך יושב ועוסק בתורה, ואחרים טיפלו בענייני הממלכה הנצרכים.
זכה דוד המלך, שהעידה עליו התורה (שמואל א' יח, יד): "ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו", וכפי המבואר בגמרא (סנהדרין צג ע"ב) "שהלכה כמותו בכל מקום". מאחר ונדר דוד המלך על לימוד התורה, ועשה כל שביכולתו לקיים נדרו, אף בעת שהיה הולך בדרכו לעניין מענייני המלוכה מצא עצמו בבית המדרש, והיה יושב ועוסק בתורה. נמצא למצוא רמז לכך בפסוק בתהילים (קיט, נט), "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך"
