וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר ל, ב).
משה רבנו דיבר אל ראשי המטות תחילה, ואמר זאת בלשון "וידבר" שהיא לשון קשה, ללמדך שצריכים ראשי המטות לדבר עם הנודר בלשון קשה ולהוכיחו על כך שנדר ולא נזהר. וזאת מפני שעונשו של הנודר קשה מאוד (יעויין בשבת לב ע"ב), וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו, טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדֹּר וְלֹא תְשַׁלֵּם (קהלת ה, ד). אפילו אם יקיים את נדרו, עדיף יותר שלא ידור, אלא שאם כבר נדר חייב לעמוד בנדרו ולקיימו, כדי לקיים את ציווי התורה, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל, ג). מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (דברים כג, כד). אך צריך בזה זהירות רבה ועצומה.
סיפר אחד הרבנים שמסר שיעור באחת הערים בארץ, ולאחר השיעור ניגשה אליו בחורה כבת שלושים וחמש שהתעכבה מאוד בשידוכים ולא הצליחה בהם והחלה לבכות בפניו וביקשה את ברכתו. שאלה הרב האם פעם נדרה או נשבעה בענייני שידוכים, ולאחר שהתאמצה לזכור אמרה שבעבר היא יצאה לפגישה עם בחור אחד, ולאחר מספר פגישות הבחור לא רצה להמשיך, ואמרה אותה בחורה להוריה שאם הוא לא ירצה להמשיך להיפגש היא לא רוצה להתחתן יותר. אמר לה הרב, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב, יד), את הזקת לעצמך, "איהו הוא דאפסיד אנפשיה" (כתובות ג ע"א), בגלל שנדרת שלא תתחתני נסובו לך כל המניעות הללו. לקח אותה הרב לפני שלושה תלמידי חכמים שעשו לה התרת נדרים, ולאחר תקופה קצרה באה בברית הנישואין.
ומכאן נלמד מוסר השכל להיזהר זהירות רבה ועצומה בכל ענייני הנדרים. לפעמים האדם אומר על עצמו שהוא לא ירוויח ולבסוף באמת הוא לא מרוויח ונהיה עני, וזאת בגלל הדיבור שלו. ומצד שני, אדם ששומר פיו זוכה שהקב"ה מקיים את דבריו, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִיו יַעֲשֶׂה, כפי שמצינו סיפורים רבים מגדולי ישראל בעניין.
יהי רצון שנזכה לשמור ולקדש את פינו, ונראה בקרוב בגאולת ישראל, אמן.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!
