פנחס בן אלעזר זכה לאריכות ימים יתירה, שהרי פנחס הוא אליהו וכמו שמובא בילקוט שמעוני (ריש פרשת פנחס, רמז תשע"א) וזה לשונו:
"פנחס הוא אליהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וכו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם' (מלאכי ג, כג-כד)."
וזכה פנחס לכל זאת מפני שהעביר על מידותיו ושתק בשעה שהכלימוהו, וכדמצינו בדברי חז"ל (סוטה מג ע"א) שהיו השבטים מבזין אותו ואומרים:
"ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל!"
ומה ענה להם פנחס? לא השיב דבר! שתק והעביר על המידות, ולכן זכה וקיבל את כל אותם שנים של עשרים וארבעה אלף איש מישראל שנספו במגיפה, וכמו שדרשו רבותינו (חגיגה ד ע"ב) על הפסוק "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (משלי יג, כג):
פעמים שמלאך המוות לוקח אדם מן העולם קודם שהגיע עתו וזמנו להיפטר, ואת אותם שנים שהיה צריך לחיות נותנים במתנה לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו. וכיון שפנחס העביר על מידותיו ושתק, זכה לכל אותם שנים של הנספים במגיפה.
אולם אצל משה רבינו מצינו להיפך, כביכול. בגלל כמה מילים שאמר ולא הבליג על מידותיו מספיק (כפי דרגתו הגבוהה), "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), נענש ולא נכנס לארץ. על אף שוודאי שישים ריבוא מישראל היו מוכנים לתת למשה רבינו מהימים והשנים שלהם כדי שיכנס עמהם לארץ, אך בגלל שהשיב תשובה והחסיר בהעברה על המידות, לא יכול לקבל שנים אלו.
"וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכ"א ע"ב).
ומכללם של דברים למדנו עד כמה צריכים אנו לעבד את מידותינו ולהיות מהמעבירים על מידותיהם, שאין קץ לשכרם.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.
